חלק ראשון משני חלקים.
שווה צפייה, מרגש ביותר.
http://www.oprah.com/oprahshow/Full-Episode-200-Adult-Men-Who-Were-Molested-Come-Forward-Video
שלום לכל הנוכחים, שמי אופיר,
לפני שבועיים מלאו לי 28 שנים, לפני שבוע התחלתי עבודה חדשה ובאוקטובר אני חוזרת למסגרת של לימודים. אני לא מפורסמת ולא מתכוונת להיות, בסך הכל רציתי לבוא ולדבר בעצמי, אני, בלי המסכות, בלי טשטוש של הקול ושמות בדויים.. פשוט אני..
אני שנפגעת מינית מגיל 3 ועד היום ע"י גברים שונים, שכולם היו לי מוכרים ובכולם בטחתי יותר ממה שהייתי צריכה.. אני ששנים כה רבות שתקתי, אני שכל כך ניסיתי לשכוח ולדחוק את הכל כלא היה… אי אפשר! אי אפשר לשכוח כמו שאי אפשר באמת לכפר על הפשיעה הנוראה הזאת.. אין מחיר לנפש של ילד, לתמימות שלו שנלקחת, לעתיד ולחלומות שלו שנותרים מנופצים מאחור…
אני כבר בת 28 אבל בפנים עוד מנסה להרגיע את הילדה הקטנה שבוכה בפנים בלילות, אבל בשקט! היא לעולם לא עושה רעש.. אסור! הפחדים והסיוטים כנראה שלעולם לא באמת ייעלמו, הזיכרונות והפלאשבקים כנראה שתמיד יצופו ויעלו… לפעמים מאבדת תקווה שיכול להיות אחרת, לפעמים מתייאשת ומוותרת… זה בא בגלים… זה נגמר כמו אחרי סערה, הרבה בלאגן והמון צופים המומים.
אני מאובחנת כאישיות גבולית, יש לי PTSD מורכב, DID ואני סובלת מאז שאני זוכרת את עצמי מהפרעות אכילה. אני מטופלת כבר שנים אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואפילו אושפזתי במחלקה להפרעות אכילה מספר פעמים. שנים של טיפול ועוד הדרך ארוכה, שנים בהן חשבתי לא פעם על האפשרות של הגשת תלונה במשטרה. רציתי.. פעם אפילו הגעתי עד לשם אבל לא יכולתי. המקום בו אני נמצאת כרגע בטיפול ובחיים, לא מאפשר לי להתמודד גם עם תהליך של הגשת תלונה על כל מה שהוא משתמע. אני חושבת על זה הרבה, מתי אני כן אצליח.. מתי אהיה מספיק "חזקה" "ללכת על זה" ולהשלים את כל התהליך… בינתיים השנים חולפות והזמן לא מרחם, כמוהו גם חוק ההתיישנות על פשעי מין, שקוצב את זמננו כשעון עצר של פצצה, סופרת את הימים והשעות לאחור עד שיבוא היום וגם אני לא אוכל יותר להגיש תלונה על הפשעים שבוצעו בי. הזמן עובר מהר.. בעיקר לטובתם. הם המשיכו בחיים שלהם, המשפחה, הילדים… אני נשארתי ילדה, נותרתי פגועה ומדממת והם הלכו ואולי אפילו שכחו, אני לעולם לא אוכל. נאבקת כל יום שעובר פשוט לעשות, ליצור, לחיות, לשרוד..
נאבקת להשתלב בחיים ולעשות דברים שאחרים בגילי רואים כמובן מאליו, כמו עבודה, לימודים, יציאות, חברים, זוגיות… מנסה להיות כמו כולם אבל אני תמיד אחרת, תמיד נלחמת בשדים.
אני יודעת ממחקרים שבדרך כלל יש התאמה בין גיל הפגיעה לגיל ה"גילוי" או הפנייה לעזרה, ככל שגיל הפגיעה הראשונית צעיר יותר ומשך זמן הפגיעה מתארך, כך עולים הסיכויים שגיל הפנייה לעזרה יעלה בהתאם… לוקח שנים לעכל את כל מה שקרה בילדות, לוקח שנים להבין מה בדיוק קרה, לנסות לקלוט את עוצמת הפגיעה, להכיר בה ובסוף לקבל את העובדה שהטיפול הוא הכרחי ואי אפשר לבד… אז מתחיל תהליך ארוך ומייגע של טיפול, של בדיקה עצמית ושל המטפל, של בחינת הגבולות והיציבות.. ממש כמו שאחרים עוברים בילדות. יש תהליך של ניסוי וטעייה בקשר הטיפולי, עבורי זאת הייתה בדיקה של "עד כמה היא תסבול אותי", בניסיון לראות מתי המטפלת תישבר ותעיף אותי, כי "בי אי אפשר לטפל!", עכשיו כבר לא מאמינה שזה נכון, מאמינה בטיפול ובדרך, אפילו שהיא מאוד ארוכה וקשה ולפעמים אני נופלת כל כך אבל בסוף חוזרת חזרה וממשיכה. אני יודעת שזאת הדרך לחיים שלי, חיים בצל הפגיעה. זאת הדרך להתרחק מהצללים הכהים והקורבנוּת, אל עבר עתיד.. משהו שמעולם לא האמנתי שקיים עבורי… אני צועדת בדרך הזאת, מלווה באנשים יקרים, משפחה, חברים ומטפלים אבל אני חייבת לצעוד בעצמי, בשתי רגליים רועדות אומנם אבל נחושות.
רוצה לקוות שבסופו של התהליך שלי וכמו שהוא נראה היום, זה יהיה ארוך, עדיין תינתן לי האופציה לשקול תביעה נגד אלו שפגעו בי כל כך, בגילאים שהכי הזדקקתי לחום ואהבה נקייה והם ניצלו זאת.
אני פונה לכל מי ששומע ובמיוחד לחברי הכנסת הנכבדים שיש להם את הכוח לשנות את המציאות שלנו היום ואת העתיד של הילדים של כולנו, בבקשה אל תתנו לפושעים שמנצלים את התמימות והאמון שילדים נותנים בהם והופכים אותו למעשים מיניים מתועבים, להישאר אנשים חופשיים, אל תקלו להם בעונשים! אל תגיעו איתם לפשרות על חשבון הקורבנות! אל תניחו לזמן לשחרר אותם מעמידה לדין! לא הגנו עליי מספיק כילדה וכנערה ואפילו כבוגרת בתחילת דרכה, בבקשה אל תתנו לתוקפים שלי הגנה מעונש רק בגלל שהזמן חלף, לא מגיע להם פרס! הכאב והפגיעה לעולם נשארים.
הזמן לא מרפא והפצע כנראה שכבר לעולם לא באמת יגליד… כבר 25 שנים עברו עליי, אינספור פגיעות, כל אחת צרבה בתוכי חותם אבל אני עדיין עומדת, גם אם לפעמים זה בפינה, עדיין נושמת בשקט בשקט, עדיין מפחדת מרעשים ומריחות מסוימים, עדיין בוכה בלי דמעות ובלי קול, רועדת, מתנתקת, מתקשה לאכול… עדיין נלחמת על כל רגע בחיים האלו.. עדיין קשה לי לחיות אבל הבטחתי לעצמי שמעכשיו, יותר אני לא שותקת..
בסך הכל הגעתי לכאן הערב כדי לתמוך בביטול חוק ההתיישנות בעבירות מין, כדי לדבר בקול של הילדים שלא יכולים היום לדבר אבל אולי בעוד שנים יצליחו סוף סוף… אל תכפו עליהם להמשיך לשתוק.. באתי כדי לדבר בקולי שלי, אני לא מפורסמת ולא מתכוונת להיות, בסך הכל רציתי לבוא ולדבר בעצמי, אני-בלי המסכות, בלי טשטוש של הקול ושמות בדויים.. רק רציתי לבוא ולהגיד שכך נראת נפגעת! יש לי פנים…
הלובי לשוויון בין המינים מציגות הרצאה ביום חמישי הקרוב! מחר 5.8.2010 בשעה 20:00
גילוי עריות בבית המשפט
– מאיה ורד לב – ניצולת גילוי עריות שחשפה את סיפורה המצמרר, ופתחה במאבק ציבורי מהדהד
בנגע האדישות החברתית.
– עו"ד ענבר יחזקאלי בליליוס – עו"ד ענבר יחזקאלי-בליליוס, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
ומנסחת הצעת החוק לביטול ההתיישנות על עבירות מין.
– סיפור עדות
– כיצד מתורגמת פגיעה ממושכת בילדות להליך משפטי?
מה הן המגבלות של השיטה המשפטית?
הצורך העולה מן השטח לבטיול התיישנות באופן רטרואקטיבי – למען פתיחת שערי ביהמ"ש לנפגעות אלימות מינית ולעשיית צדק
יום חמישי 5.8.2010 בשעה 20:00 בקפה סירקין, רח סירקין 31 פינת פרישמן, ת"א
http://www.facebook.com/event.php?eid=107892902598189&ref=mf
שלום לכולכם,
אני רוצה להודות לכם שבאתם. אני רוצה להודות לנואמים ולאומנים שנרתמו למחאתי והגיעו להשתתף בעצרת.
גם אני אומנית – אומנית וידאו מוכשרת, והייתי רוצה לעמוד מול הקהל ולהציג את האומנות שלי כדי לשמח אותכם ולתת לכם השראה. במקום זה אני מוצאת את עצמי עומדת מולכם היום, נאלצת לשים את חלומותיי בצד על מנת להביא את המסר הכואב שלי לכולכם.
אני נפגעת גילוי עריות ועברתי אונס סדיסטי במיוחד בגילאי 3 עד 5 מצד אבא שלי ואחי הבכור. אמא שלי ידעה מההתעללות ובחרה לשתף איתם פעולה.
רוב חיי הדחקתי את הפגיעה, זאת היתה הדרך היחידה שיכולתי להמשיך את חיי בתוך המשפחה הזאת. לפני 4 וחצי שנים, נזכרתי בהתעללות והחיים שלי לקחו מפנה חד. מאז ועד היום אני עסוקה בצורה כמעט מוחלטת בחתירה לצדק ובניסיון לסלול דרך לבאים בעקבותיי.
יחד עם ההזכרות, עזב אותי מנגנון ההדחקה שהגן עליי כל חיי, התעוררתי להבין מי אני באמת ומהו סיפור חיי, וחשוב מזה, התעוררתי להבין מהו פרצופה האמיתי של החברה בה אני חייה.
תוך מספר מועט של שבועות למדתי שהתופעה שנקראת אונס היא נחלת רבע מנשות העולם ושאני היא האחת מכל הארבע נשים.
למדתי על בשרי שבמשטרה אין רגישות לסוג כזה של סיפורים ושבפרקליטות מזלזלים בטיפול בקורבנות כמוני. ועכשיו, מתוך המחאה שבחרתי להרים אני לומדת גם שלרוב התקשורת ולרוב החברה אין פנאי, רצון או כח להקשיב למסר שאני נאלצת למסור.
להתנהגות הזאת של החברה קוראים הדחקה.
מתוך המסע שלי בשנים האחרונות למדתי שהשלב הראשון לריפוי עובר דרך הפסקת ההדחקה, זאת אומרת – להסתכל למפלצת בעיניים ולהודות שהיא שם.
הדרישה הראשונה שלי מהחברה היא לשבור את מנגנון ההדחקה.
התעללות מינית בילדים זה לא דבר קטן שאפשר לשים בצד ולהמשיך עם החיים, פדופילים ואנסים הם אנשים מאד מאד מסוכנים ואסור לתת להם להמשיך להסתובב בינינו חופשיים.
אני רוצה לחדד ונסח בשביל כולכם את הבעיה במילים פשוטות: יש אונס ויש אונס של ילדים. כל שאר ההגדרות מיותרות בעיניי.
ככל שגיל הפגיעה יותר קטן כך משקל הפגיעה יותר גדול.
ככל שהאדם הפוגע קרוב יותר לקורבן כך הפגיעה קשה יותר.
כרגע בחברה שלנו נושא האונס אינו נתפס כנושא חשוב במיוחד, פותרים את הבעיה הזאת בתירוץ שכך זה היה מאז ומתמיד, מסבירים לנו שלגברים יש צרכים ומוכרים לנו שזנות זה מקצוע עתיק ומכובד.
אני מפנה עכשיו מבט אמיץ וישיר לעיני החברה ושואלת:
האם אונס זה דבר מקובל אצלכם חברתית? כי אם כן אז אני לא רוצה יותר להתקיים בעולמכם.
ואם רובכם חושבים שלא, אז למה התופעה הזאת רק הולכת וגדלה? למה גיל הפגיעה רק הולך וקטן?
אנחנו עדים כיום לתופעה חמורה מאד של סחר בילדים לצורך ניצול מיני שמתרחש בכל המזרח ובמדינות העולם השלישי. המנצלים הם אנשי המערב שאונסים שם ילדים וחוזרים למדינות המקור שלהם על מנת להמשיך ולהתעלל בעוד ילדים.
ישנה נגישות גדולה בימינו לחומר תועבה ובין היתר לחומר פדופילי, שבלחיצת כפתור עולה על המסך בביתנו.
החברה שלנו הופכת להיות יותר ויותר אלימה ואיתה גם גואה האלימות המינית.
רשויות הצדק נשארות אטומות למצוקה החברתית הזאת, כאשר מהנתונים הרשמיים עולה שרק בכ 10 אחוז מכלל התלונות בגין פגיעות מיניות בילדים מוגש לבסוף כתב אישום.
מכלול הנתונים האלה מוכיחים לי בצורה חד משמעית שמדובר במצב חרום חמור במיוחד ושהחברה שלנו צועדת לעבר פי תהום.
אנחנו לא נמצאים בהתקדמות מוסרית אלא בהידרדרות מוסרית.
מה הטעם להביא עוד ועוד ילדים לעולם הזה כאשר רוב הסיכויים הם שהם יעברו פגיעה מינית כזו או אחרת?
מה הטעם לעשות אומנות או להמשיך ולפתח את החברה שלנו כאשר חלק ניכר מהחברה הם אנשים רעים במיוחד שחצו קו אדום שאסור לחצותו?
אני מתחננת בפניכם שתוכיחו לי שאפשר גם אחרת, שתחזירו לי את הרצון לחיות בעולם שלכם וליצור אומנות בשבילכם. תוכיחו לי ולכל שאר הילדים בעולם שהחברה שלנו הולכת ונעשית יותר ויותר טובה ושעתיד ורוד עומד בפנינו. אני דורשת עכשיו לראות מעשים ולא להקשיב לעוד מילות חיזוק חסרות תכלית.
אני מצפה עכשיו מהחברה לשים בצד את כל עיסוקיה התפלים ולהתמודד עם התופעה הזאת כפי שאני התמודדתי כשאצלי נסדק מנגנון ההדחקה.
אני דורשת להכריז על מצב חירום ולצאת למלחמה נגד האנסים ואנסי הילדים.
אני דורשת חקירה מעמיקה ונרחבת של התופעה, בסדר גודל של ועדת חקירה ממלכתית, על מנת שכולם ידעו בדיוק מול מה אנחנו עומדים.
אני דורשת תיקון של החקיקה ורפורמה כללית של מערכת הצדק כך שניתן יהיה להרשיע ולאסור סוג כזה של פושעים.
אני דורשת חברה חופשייה מאנסים.
ורד לב
סוג הפגיעה: גילוי עריות מצד אבא ואח בכור.
גיל הפגיעה: האונס החל בגיל 3 עד גיל 5 לערך.
איפה האמא היתה?: שיתפה פעולה ושתקה.
נזכרתי בזה לפני 4 וחצי שנים. בין לילה נשאבתי לתהליך אינטנסיבי של הזכרות. זיכרון אחרי זיכרון צף ועלה במשך כמה ימים שבהם לא יכולתי לאכול או לישון.
החוויה הזאת ריסקה לי את הזהות. אבל בד בבד עם הרעידות והבחילות שתקפו אותי מצאתי מחדש את הילדה הקטנה שאיבדתי. מצאתי את עצמי.
אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע – זה משפט שכמעט כל אחד מאיתנו אומר לעצמו. החוויה הזאת היתה בדיוק כך: המון גועל נפש ורוע בלתי יתואר מעורבב בהמון תובנות ותחושת שחרור אמיתית.
לא היה לי ספק שעליי עכשיו לשים הכל בצד ולצאת להלחם במפלצות האלה. לאחי הבכור יש שתי בנות והמחשבה על גורלן עינתה את נפשי.
תוך שבועיים כבר הייתי בתחנת המשטרה ומסרתי עדות. הגעתי מתוך מקום של נאיביות ובטחון גדול במערכת. באמת ובתמים חשבתי שהעדות המזעזעת שלי מספיקה בשביל להרים שורה של חוקרים מיומנים שיעבדו יומם וליל על מנת לחשוף את האמת.
המציאות לא הייתה יכולה להיות יותר רחוקה מזה.
חודש אחרי הגשת התלונה הודיע לי החוקר שהתיק נסגר על התיישנות. לאט לאט נגלו בפני חומות הבירוקרטיה.
הייתי נחושה לפתוח את התיק מחדש. על פי החוק, כל מה שקדם לינואר 1986 חלה עליו התיישנות, בלי קשר לגיל המתלוננת. הרגשתי שאי אפשר לדרוש ממני לזכור מה מהפגיעה התרחש לפני או אחרי התאריך הזה.
במרכז "נגה", המסייע משפטית לנפגעות, אמרו לי שהסיכויים לפתיחת התיק נמוכים וכדאי שאוותר מראש. הם הרי מתמודדים עם תיקים שנסגרו על סיבות הרבה פחות לגיטימיות כגון חוסר עניין ציבורי או חוסר תשתית ראייתית.
למרות זאת התיק נפתח מחדש, התנהלה חקירה ממושכת ומורטת עצבים שהתפרסה על פני כ 3 שנים, שבסופה הוכנה טיוטת כתב אישום.
נשמתי לרווחה ופניתי לחיות את חיי. בתוך ראשי הדהד המשפט שפרקליטת המחוז אמרה לי: אל תדאגי, התיק הזה הולך למשפט, זאת מילה שלי – אני בולדוזר.
טיוטת כתב האישום חיכתה לאישור היועמ"ש, "זה אמור לקחת כמה ימים" אמרה לי אז הפרקליטה.
הימים הפכו לשבועות ולחודשים, יותר משנה עברה ולבסוף פקעה סבלנותי. האחייניות שלי ממשיכות לגדול בצל הסכנה ואני לא רואה טעם להמשיך ולשתף פעולה עם המערכת שלוקחת לעצמה שנים על גבי שנים להגיע להחלטות.
בחרתי לנתב את האנרגיה שלי אחרת, ויצאתי עם הסיפור לתקשורת.
יומיים אחרי שידור כתבת התחקיר עליי בתכנית של מיקי רוזנטל, בחרה הפרקליטות לסגור את התיק והפעם בטענת תשתית ראייתית לא מספקת.
אני מבטיחה לכם בכל היקר לי שהפרקליטות לא טורחת להגיש טיוטת כתב אישום אם אין תשתית ראייתית חזקה מראש.
אני יושבת עכשיו באוהל מחאה מול הכנסת כבר חודש ושבוע. שביתת הרעב שעשיתי והצעקות שצעקתי הרימו הד – מהפגנות ועד הצעת החוק לביטול ההתיישנות על גילוי עריות שמגישה ח"כ אורלי לוי.
בנוסף לכך קמו 4 נשים מדהימות שיזמו את העצרת "ילדים וילדות אינם הפקר" שתארך ביום שבת ה 24 ליולי ב 9 בערב ברחבת מוזיאון תל אביב בשיתוף אישי ציבור, שחקנים ואומנים בהנחיית דליה שימקו.
אני מזמינה את כולכם לבוא להשתתף בעצרת, שמטרתה גיוס הציבור למלחמה בתופעה שפוגעת בכולנו ולא רק בקורבנות.
התעללות מינית בילדים זאת זוועה שתפחה למימדי מגפה, החברה ממשיכה לעצום את עיניה לאוזלת היד של הרשויות.
אנחנו כחברה חייבים להתעורר ומהר לפני שנמצא את עצמנו בעולם של גיהינום שבו אונס בגיל הרך זאת חוויה של מה בכך.
אני בן 36, סטודנט לתואר ראשון בחינוך, נשוי לאביטל, עובד בבית ספר בחיפה ומתמודד יום יום עם השלכות הטראומה על החיים שלי. הטראומה שנגרמה לי באירוע הזה הביאה אותי להפסיק לפקוד את בית הספר, להסתתר בבית הורי, לאבד את חברי, לקבל מצה"ל חותמת של דפקט לא נורמאלי עם פרופיל 21. מגיל 12 אני במאבק על חיי, על רגשותי, על שפיותי"
"זה הסיפור שלי, אבל אני מספר אותו בשביל לחשוף תופעה שלא נוח לחברה שלנו להכיר בקיומה. בגיל 12 וחצי נאנסתי על ידי פדופיל שמצא את קרבנותיו התמימים בין דפי "מעריב לנוער", שם פרסמתי מודעת הכרות ומספר טלפון."
בשנות השמונים לא הייתה מודעות לתופעות כאלו, וגם היום אנחנו מעדיפים להתחמק מעיסוק בנושאי טאבו כמו אונס, בטח ובטח שאנו מעדיפים לא לחשוב שילדים נאנסים, לא בנות, בטח לא בנים ובטח לא בגבעתיים. .אבל אני נאנסתי. לא היה מי שיעזור לי להתמודד, להשתקם, לתפקד.
אפילו ההורים שלי היו חסרי אונים. ההתנהגות שלי הפכה לבלתי צפוייה, הייתי כועס וטורק דלתות בכוח. בעיקר את דלת החדר שלי, שזכוכיתה גם נשברה באחת הפעמים והוחלפה בחלון פלסטיק. התבצרתי בבית, מול הטלויזיה בסלון או בחדרי.
כמה פעמים ניסיתי לחזור לבית הספר. כל פעם הייתי מוצא את עצמי שוב בבית, בלי שום יכולת או רצון לחזור לבית הספר.
בכל פעם בכיתה חדשה, הרגשתי זר ובודד. בכל מקרה התביישתי בעצמי ובגלל זה בחרתי לא ללמוד בתיכון אליו הלכו רוב חברי לכיתה מבית הספר היסודי..
אחר כך עבדתי ונאבקתי בצה"ל כי רציתי להתגייס. אבל בכל הזמן הזה לא הבנתי למה כל כך קשה לי, מה גורם לי להפסיק ללמוד. רק בגיל שלושים מצאתי קצה חוט לפלונטר שהוא חיי.
אוקטובר 2003
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. שלושים שנים עברו, אך הפצעים שהותירה המלחמה בישראל ובמי שהיו חיילים ישראלים עדיין לא כולם הגלידו. הערוץ הראשון ממלא את המסך בסרטי תעודה על המלחמה, כהרגלו.
גיבורי הסרטים מספרים על חייהם אחרי המלחמה, על החיים עם הלם קרב: נדודי שינה, חלומות ובהם מראות המלחמה, מצבי רוח משתנים, התפרצויות זעם, קשיים בקיום מערכת יחסים יציבה, קושי להתמיד בעבודה. רבים מהם לא שורדים שנה רצופה בעבודה אחת, הם רבים עם אנשים ומפוטרים או מתפטרים סדרתית.
אני קולט שהסימפטומים שלהם הם הסיפטומים שלי. הם סובלים ממה שנקרא בשפה המקצועית-פסיכולוגית פוסט טראומה, אני סובל מהפרעת לחץ פוסט טראומטית – PTSD.
אני מתקשר למרכז לנפגעי תקיפה מינית ומבקש עזרה. הם נחמדים וגם מקשרים אותי לפסיכולוגית שעזרה לי להתרומם מתהומות. הידיעה מה הבעיה, ממה אני סובל כבר 12 שנים מפחיתה אולי 30 אחוז מעוצמת הסימפטומים שלי.
סוף סוף אני לא משוגע שמתחרפן סתם ככה. יש לזה סיבה.
בשש השנים שעברו מאז אני לומד להתמודד עם מה שעד לאותו רגע היה נראה בעיני אבוד. הניסיון שלי לנהל חיים רגילים, תקינים, נורמאליים.
לפני ארבע שנים החלטתי, בתמיכת אשתי אביטל, לעזוב עבודה מכניסה בהייטק ולפרגן לעצמי לימודים לתואר ראשון. והשנה , במסגרת ההתמחות בתקשורת, אני עושה סרט על חיי, על ההתמודדות היומיומית של שורד.
יש לי ימים קשים, יש לי ימים טובים. לפני חמישה שבועות נולדה ביתנו הבכורה, איילה, ובעוד שנה הלימודים יהיו מאחורי.
גדי שהתחבא מתחת לשולחן הסלון, עומד כאן, גאה.
ילדים וילדות אינם הפקר 